כל הפטרה שואלת שאלה
בכל שבת יש פרשה, ולצידה הפטרה. ותמיד אנחנו שואלות אותו דבר: למה בחרו חכמינו דווקא בקטע הזה, מכל נבואות התנ"ך, להצמיד לפרשה הזאת? ההפטרות מגיעות תמיד מהנביאים, ולפעמים הקשר ברור. בפרשת נח הוא לא כל כך ברור. ההפטרה שלנו, מישעיהו, מזכירה את נח ואת המבול רק בפסוק אחד, שעניינו השוואה בין השבועה שה' נשבע שלא יהיה עוד מבול, לשבועה שה' נשבע שלא יקצוף עוד על ישראל. אבל זה עדיין משאיר אותנו עם שאלה עמוקה יותר. מה הקשר בין ההפטרה הזאת, שמתארת את ירושלים ואת כנסת ישראל כאישה עקרה ואלמנה שצריך לנחם, לבין כל מה שמסופר בפרשת נח?
כדי להבין, צריך לחזור רגע לפרשה עצמה. לא רק לאופן שבו נתפס לנו סיפור נח והתיבה כסיפור הצלה למי שמצא חן בעיני ה', אלא גם למורכבות של לחיות אחרי חורבן. הרגע שבו נח יוצא מהתיבה ונדרש לתת מחדש אמון בחיים ובאלוקים.
נח יוצא, והעולם חרב
התיבה נמצאת על המים הסוערים במשך שנה. הוא נכנס בחשוון, והוא יוצא בחשוון. בדיוק שנה. בשנה הזאת הוא נמצא עם המשפחה שלו: שלושה ילדים, אשתו, ושלוש נשים של בניו. שמונה בני אדם. ועוד המון חיות, מכל הגדלים ומכל הסוגים, וגם מזון שהוא הכין למשך שנה. את התיבה הוא מכין בשלוש קומות, זה הציווי שנאמר לו: בקומה הראשונה המזון, בקומה השנייה החיות, ובקומה השלישית בני האדם.
נסו לדמיין את האירוע הזה במשך שנה שלמה: נח שומע את המים, מרגיש אותם על דפנות התיבה שבנה, התיבה מתנדנדת מכל מה שסוער בחוץ. להיות בתיבה זה לא ממש נח, וזה לא מאפשר בריחה מוחלטת מכל מה שמתרחש בחוץ. זו תיבה של עץ, וזה אומר שאפשר לשמוע את הכל, ולהבין גם את המשמעות של מה שקורה. נח היה אחד מקהילה, מאנושות, מבריאה. הוא שורד, אבל כולם מתים. במקביל עליו להחיות את כל מה שבתיבה, עם אחריות מאוד גדולה לשמירה על תמצית הקיום של החיים.
כעבור שנה במצב הזה, כשהוא יוצא, ורואה עולם חרב, עולם שבמשך שנה שלמה נמצא בתוך סערה של מים, חלקם רותחים מן האדמה וחלקם יורדים ללא הפסקה משמים, ועכשיו גלוי לעין בחורבנו ושממונו. אין נפש חיה מלבד מה שהיה בתיבה. אני מניחה שזה לא מראה פשוט, זה לא פסטורלי, זה עולם חרב. והוא צריך עכשיו לבנות את הכל מחדש, עם אשתו ושלושת ילדיו, זה כל מה שיש. ובעיקר עם אמון ואמונה. בלי זה הוא עלול להיות מאוד מכווץ, להגיד: אוקיי, אני חי כשורד, אני חי מהיום למחר, אני לא יודע אם מחר יהיה עוד מבול, אני לא יודע מי יישאר בחיים ומי לא. זאת יכולה להיות התחושה הנורמלית של שורד, שאיבד אמון, ולא יכול להרגיש שהעתיד בטוח.
חז"ל אומרים שנח ראה עולם בנוי, עולם חרב, ועולם בנוי מחדש. וזה לא קורה לכל אחד. יש כאלה שאחרי שראו שנחרב העולם שהכירו, לא מצאו בתוכם את הכוח והאמונה שנדרשים בשביל לבנות מחדש את עצמם ואת העולם.
הכרם, היין, והבריחה הטבעית
נח אומנם יצא והקריב קורבן שיש להניח שמשמעותו הודיה. הוא נוטע כרם, מה שמעיד על חיוניות ואופטימיות. אבל כשהוא מכין יין מן הכרם שנטע, נאמר:
"וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר."
הוא מכין יין, ושותה אותו לשכרון. הוא מתערטל באוהלו בשכרותו. הפסוקים עצמם לא נותנים לזה טון של חגיגה. זו נפילה, ואולי זו גם בריחה. מי שראתה אדם לאחר אסון יודעת שלהישאר שפוי זו משימה, ולבנות אמון מחדש זו משימה גדולה עוד יותר.
חם, הבן שלו, נכנס לאוהל אחריו, ורואה את ערוות אביו. והוא יוצא לאחיו שם ויפת, ומספר להם. הם לוקחים בגד, הולכים אחורנית, ומכסים את ערוות אביהם מבלי לראות אותה, ויוצאים מן האוהל. שם, שמוביל את הכיסוי הזה, נותן מתנה גדולה לאביו נח. זה כמו לומר: אני לא רוצה לראות אותך דרך הנפילה שנפלת, אני עדיין רואה אותך נח המאמין, הצדיק והתמים. יש מעידות, אנחנו בני אדם, אחרי מבול. אבל זו מעידה, אתה תקום, ואני לא רוצה שהנפילה שלך תהיה האופן שבו אני רואה אותך. לכן נח כל כך מברך את שם. ומקלל את חם, ואת כנען בנו: ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו. הוא מארגן את המשפחה מחדש: שם אתה המבורך, יפת תגור קרוב אליו, וכנען, בן חם, יעבוד את שם.
אבל אני רגע רוצה ללכת לשורש של הדבר. נוח עצמו הגיע למצב של שכרות, אולי גם יש שם ניסיון לא מוצלח לחזור לגן עדן, לאיזו תמימות בלי דעת, בלי דאגות ובלי פחד, למקום הזה של "ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו". אבל אנחנו כבר לא בעולם של גן עדן. המקום הזה שנוח מגיע אליו מעיד גם על המצב הנפשי שלו אל מול החורבן שהוא רואה כשהוא יוצא מהתיבה. רגע של רצון לברוח מכל המשמעות והמחשבות, הדעת, שיכולות להגיע אחרי עולם שנחרב.
אולי השכרות מאפשרת לברוח גם מהמחשבה שאולי הייתי יכול להציל עוד. היו לו אחים, הורים, אנשים שהכיר. אולי היה יכול לבקש עליהם. אנחנו מכירים את תופעת האשמה של הניצולים, "אולי יכולתי להציל". אברהם ביקש רחמים על סדום וניסה להציל, הוא נלחם עבור לוט. מה נח עשה בשביל להציל את בני דורו? אולי זו גם סיבה לשתות יין, ולשכוח מהמחשבה הטורדנית הזו.
130 שנה, עד שנולד שת
אני אגיד עוד משהו שנמצא בפרשת בראשית שקראנו שבת שעברה, שמחובר לאותה תחושה בדיוק. אחרי שקין הורג את הבל, וזה בעצם שני הילדים היחידים של אדם וחווה, יש מאה ושלושים שנה עד שנולד הבן השלישי, שקוראים לו שת. ולמה זה? הרי קין נולד, ומיד כתוב "ותוסף ללדת את הבל אחיו". אז למה בלידת שת לוקח כל כך הרבה שנים עד שנולד ילד נוסף?
המדרש נותן תשובה מאוד אנושית: שאחרי הרצח הראשון, אומר אדם לחווה, מספיק, אנחנו לא מביאים ילדים לעולם כזה. זאת אומרת: גם גורשנו מגן עדן, גם בצער ובעצב וכל הקללות שקיבלנו, ובנוסף לזה, הילד שלנו רצח את אחיו. הם לא מביאים ילדים, רק כעבור מאה ושלושים שנה משהו משתנה במחשבה שלהם, ומחליטים להביא חיים לעולם, ונולד הבן שת, שבסופו של דבר הוא אבא של שושלת נוח. אנחנו מבינים שהם הצילו את העולם בזה שהביאו את שת. עלולה להיות תחושה ומחשבה, ואולי זו המחשבה הראשונה הטבעית, כשאנחנו עומדים מול משהו שהוא קטסטרופה: בוא נברח, החיים נעצרו, הסתיימו, אני לא רוצה להיות פה, ובטח לא להביא חיים למציאות הזאת.
אולי גם האמון מול אלוהים נסדק, אפילו לאדם הראשון, אפילו לנוח, שקיבל נבואה וקיבל הצלה. מחשבה שאומרת: אם אלוהים יכול לאפשר דבר כזה, אז איך אני יכולה לסמוך עליו, איך אני יכולה להישען עליו. זה חורבן דבר מאוד קשה, ואולי זה עיקר הקושי של החורבן: יותר ממה שאבד פיזית, זה שנסדקה האמונה הבריאה והטבעית שנוסכת תקווה, ביטחון להיות, לעשות, ולהביא חיים.
הפחד בנה מגדל
אחרי הסיפור הזה של חם וכנען, מתוארת ההתפשטות של כל צאצאי שם חם ויפת, שבעים ילדים, שבעים אומות העולם. לפני שזה קרה הם עדיין היו ביחד, משפחה אחת. הם כולם גרים במקום מסוים, שנקרא בקעת שנער, על החידקל, מסופוטמיה שאחר כך תהפוך להיות בבל הגדולה. הם מחליטים לחזור לגן עדן, מחפשים משהו שדומה לו, איפה יש נהר, עצים ירוקים, אולי שלווה, ואולי לא יהיה חורבן. ושם, ליד החידקל, הם בונים את המגדל הידוע, מגדל בבל.
הם פיתחו שם משהו עצום: שיטה של בניית לבנים משריפת החימר, ואחר כך בניית מגדל גבוה מאוד בכוחות משותפים. זהו פיתוח מרשים של היכולת האנושית לייצר מן הטבע דברים מלאכותיים, הישג אדריכלי ראשון מסוגו. הם מאוחדים, ויש ביניהם הרמוניה מאוד טובה. אבל כל ההרמוניה הזאת, האחדות, השפה המשותפת, שיתוף הפעולה, היצירתיות, מושתתת על יסוד אחד: פחד. הפחד מהמבול הבא. זה משהו שתיארתי אותו אצל נוח שיוצא מהתיבה, והוא הכי מובן בעולם: מי שחווה מבול יכול לפחד שהוא יחזור שוב פעם.
ולכן בני האדם ריכזו את מחשבותם על דבר אחד: איך אנחנו מונעים את המבול הבא, ואיך אנחנו שורדים את הצונמי, או את איתני הטבע, או את א-לוהים. ומה הם עושים? מחליטים לבנות מגדל מאוד גבוה, שראשו בשמיים, כאילו אומרים: לא נזדקק לתיבה, לא נזדקק לחסדים של א-לוהים, אנחנו ננצח את הפחד בעצמנו, נפתור את הבעיה הקיומית, נגן על עצמנו בעצמנו, נכין את העולם לקראת האסון הבא. המגדל יהיה גבוה וחזק, ויוכל לתת הגנה לכולנו בזמן של גשמי מבול.
כשאין אמונה ואמון בא-לוהים, יש ואקום, ולתוכו נכנס נמרוד. "ראשית ממלכתו בבל", הוא המלך של בבל. הוא מצליח לנהל את כל הפרויקט, ואנשים נשענים עליו, הופכים אותו לסוג של א-לוהים, לסוג של משענת וביטחון. הוא גיבור גדול וחזק, שעל פניו, לפחות כלפי חוץ, לא מפחד. ושימו לב לשמו, נמרוד: הוא מעודד את בני האדם למרוד בכניעה לא-לוהים, וסוחף אותם לבנות את המגדל. וכשכל האחדות מבוססת על פחד ולא על אהבה, ברגע שהיא נסדקת, מתגלה שאין שם כלום באמת שמחבר בין האנשים. השפה מתבלבלת, כל אחד שואל "מה אני עושה איתך בכלל", והם מתפזרים לשבעים לשונות ולשבעים אומות. הפרויקט הגדול והמוצלח הזה נבנה על פחד, לא על אמון, תקווה ואמונה.
חוזרים לפסוקים: המבול, ההבטחה, הקשת
"וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ... וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם... וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ... וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה."
מצד אחד מדובר על הצלה. מצד שני, כשקוראים את הפסוקים האלה, זה תמיד עושה צמרמורת. כי בסופו של דבר, הכל נחרב. נשארה רק תיבה אחת, עם חיות ועם בני אדם. זה בדיוק מה שפתחתי בו בתחילת השיעור: חוויית הניצול היא לא חוויה קלה.
"וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ."
אז יש פה הבטחה שלא יהיה עוד מבול על הארץ. ועם ההבטחה הזאת יש תוספת שאומרת: אוקיי, זאת המציאות, יש נטיות אנושיות רעות, ואני לא אחריב יותר את כל העולם בגלל מעשה האדם. כל הסיפור של התורה מתאר את א-לוהים כמישהו שנותן לאדם בחירה חופשית, ולגמרי סומך עליו. כמו הורה וילד: כשהוא ברא את האדם, הוא שם אותו ביחד עם הנחש, עם הפיתוי הכי גדול בעולם, ואומר לו: אתה לא תאכל מהעץ הזה, ואני סומך עליך שלא תאכל. ואז האדם אוכל מהעץ, ועוד פעם אלוהים נותן אמון באדם, שהוא יסתדר גם עם הצער והעצב. "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", א-לוהים כמו בוחר לקיים את העולם כמו שהוא, גם במצב הזה, בלי להחריב אותו. הפרשה הבאה, אחרי נח, זו הפרשה שבה יתגלה אברהם, יבחר אברהם, וה' יגיד לו: לך לך, ואתה תהיה ברכה, ונברכו בך כל משפחות האדמה. ה' לא מתייאש מן העולם ומן האדם בידיעה שנולד עם נטייה להרע, הוא מחפש את אותו אדם שיהיה הברכה שדרכו המציאות תתברך, תקום ולא תיפול. אבל בכל אופן האופציה של המבול יורדת מהשולחן.
"וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ... וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם... וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ... אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ."
א-לוהים לא רק מבטיח שלא יהיה חורבן, אלא גם מברך את הניצולים: פרו ורבו ומלאו את הארץ, תחיו. בדיוק על אותה מחשבה קשה ומייאשת שיכולה להיות לבן אדם אחרי קטסטרופה, בדיוק על זה מדבר א-לוהים, ואומר: תאמינו בי שאני לא אביא יותר מבול. והאמונה הזאת תבוא לידי ביטוי ברצון שלכם להביא חיים, פרו ורבו ותביאו חיים.
האמירה הזאת, "לא אוסיף עוד לקלל", היא בעצם תגובה לקרבן שהקריב נוח: לצד כל הסיפור של השכרות, הוא גם מביא את אותו קורבן תודה שהזכרתי, ומודה על ההצלה. ובעקבות הקורבן הזה כתוב: "וירח ה' את ריח הניחוח", ואז בא "לא אוסיף להכות". וזה רומז שאולי ההבטחה שלא יהיה עוד מבול קשורה גם באדם שבוחר להודות, שבוחר לצאת מהתיבה ולהגיד תודה, ולתת אמון. כן פונה לאלוהים, ולא בורח ממנו. (למרות שהודיה זו נפלה לשכרות.)
ומכאן להפטרה
ההפטרה שלנו היא בישעיהו, פרק נ"ד. הפטרה שכאילו לא קשורה בכלל לסיפור. אנחנו רואים אישה עקרה, על פניו, עקרות זה מצב שלא משתנה. ודווקא לה קורא הנביא בשם ה' לשמוח.
"רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה, פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה, כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה'. הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ, וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ, אַל תַּחְשֹׂכִי, הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי... אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי, וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי... כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ ה'... בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ. בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'. כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ, כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ... עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה, הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים."
רני עקרה: מי זאת האישה
אפשר להגיד שהבנו שיש פה איזו קריאה למישהי שנמצאת במצב לא טוב. היא מכונה עקרה, אלמנה, עזובה, עצובה, שוממה, ענייה. יש לה בושת מימי עלומיה, זאת אומרת שהיא מתביישת על הימים שהיא עברה, היא נושאת חרפה, היא נושאת כלימה.
וכשאנחנו שומעים "עקרה", זה מישהי שלא יכולה ללדת, נקודה. היום אנחנו רואים כל מיני דרכים נוספות, אבל עקרה, בטח פעם, זה מישהי שעל פניו, ממה שהיא יודעת על עצמה, היא לא יכולה ללדת. ו"אלמנה" זה מישהי שבמציאות שלה אין לה איש, אין למי לחזור, הבעל שלה מת. אז עקרה ואלמנה זה מציאויות מאוד סופיות. וכל הנבואה הזאת, ישעיהו ממשיל את ישראל לאישה, ורואה אותה אחרי חורבן, כמשולה למי שמרגישה שאין סיכוי שמה שאבד לה יחזור. לא יוולד כאן שום דבר.
ההקשר: חורבן בית ראשון, אחרי שבעים שנה
ישעיהו אומר את זה כנבואת נחמה לזמן שאחרי החורבן. אני רוצה שתתארו לכן קצת מהתיאור הזה של חורבן בבל. בבל זאת אימפריה, האמת שאשור שהייתה לפניה הייתה הרבה יותר אכזרית, אולי האימפריה הכי אכזרית שהייתה בעולם. אבל בבל עדיין הייתה קטלנית. כשהיא מגיעה לישראל, היא מגלה כמה אלפים בודדים, זה אומר שהיה כאן טבח גדול.
המצב של ישראלים אחרי חורבן בית המקדש וגלות בבל, זו תחושה שנגמר הסיפור הישראלי. זה אפילו לא דומה למה שחווינו אחרי השואה, שכעבור כמה שנים הוקמה מדינת ישראל, שהיוותה תקווה ותחושת ניצחון ועידוד לכל הניצולים. אבל אחרי חורבן בית המקדש הראשון, אין שום דבר, שום זכר לישראל. יש קהילה לא גדולה, של כמה אלפים שגלו לבבל, תחת מלכות בבל, בעוני ובדוחק, כולם שברים של משפחות. וכל שאר השבטים מפוזרים בכל העולם, כי אשור פיזר את עשרת השבטים. אין שום תקווה שהסיפור הישראלי המפואר של מלכות בארץ ישראל יתחיה מחדש.
מבחינת ישראל, איבדנו את בן הזוג שלנו. אם ישראל משולה לאישה, אז א-לוהים משול לאיש. ולכן יגיד ירמיהו במגילת איכה: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה". אין לה מנחם מכל אוהביה. והתחושה הכללית, אם תיארנו את נוח שיוצא ורואה את הכל חרב, התחושה הכללית של ישראל אחרי החורבן: אין סיכוי לכלום. מה פתאום לחשוב על זה שממלכת ישראל המפוארת תחזור, שהעם הזה יחזור לארץ, שירושלים תהיה משהו. שום סיכוי.
מול התיאור הקשה הזה עומדים נביאי ישראל בכל הכוח שלהם, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, עמוס, יואל. כל נביא כמעט יסיים את הנבואה שלו בהבטחות שהן, אני רוצה להגיד, לא הגיוניות. כמו להגיד לאישה עקרה: את עוד תלדי ילדים. אין אפשרות. כמו להגיד לאישה אלמנה: את עוד תפגשי את האיש שלך. ככה בדיוק אומר ישעיהו: אני יודע שאת כעקרה ואת כאלמנה, ובתחושה שלך אין שום סיכוי לחזור למה שהיה. ואני מבטיח לך שזה אפשרי. לא רק זה, אני אומר לך: רני עקרה לא ילדה. כלומר, תתחילי לשמוח.
הרחיבי מקום אהלך: אל תחסכי
במה אני אשמח? במה שאת יכולה לשמוח. "רני עקרה לו ילדה, שמחי, הרחיבי מקום אהלך". מה "הרחיבי מקום אהלך"? תבני עוד חדר, תחזקי את יתדותייך, תכיני כלים לדבר הזה, לעתיד הזה, שיהיו רבים, יהיו לך בנים רבים וגדולים ומשמעותיים בעולם. "ויריעות משכנותייך יטו", אל תצמצמי את היריעות, תשימי אותן באלכסון כזה שיהיה מקום לכולם. "אל תחסכי", לא לקמץ, לא להגיד אי אפשר.
מי שראה את הריאיון של אבינתן אור, שאילנה דיין שאלה אותו אין גבול לכוח של האדם, והוא אומר לה: אין גבול, זה אין סופי. והתיאור הזה, של מישהו שאומר: אני לא חוסך כל עוד אני חי, אני לא מצמצמת את עצמי כל עוד אני חיה. הרחיבי, מקום אהלך, תטי את היריעות כמה שתוכלי, אל תחסכי. איזה ביטויים יקרים לעם שבור, או אפילו לנוח שיוצא מהתיבה: אל תקמץ, אל תסתכל ותסיק מסקנות רק ממה שאתה רואה עכשיו.
"כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי, וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ." תדמייני את הילדים שלך שעכשיו הם מעט, אבל תדמייני אותם יורשים מחדש את הארץ שלהם, ויושבים מחדש בערים שלהם. אל תראי, כי הפחד הוא דבר כל כך כל כך משתק, ודיברנו עליו כל כך הרבה בפרשה. אל תלכי עם החלק הקשה שמצמצם אותך ומכווץ אותך ואומר לך: אי אפשר.
הקטן מול הגדול: ברגע קטן עזבתיך
"כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ." עכשיו כשאת חושבת מי הבן זוג שלך, את יכולה להיכלל, כי א-לוהייך הוא מלך כל הארץ. "כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ ה', וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס." יש פה אמירה מאוד ברורה: את מרגישה כמו אישה עזובה, וכמו אישה שפעם הייתה אהובה והפכה להיות מאוסה. דרך הנביא שומעת כנסת ישראל שא-לוהים מכיר במה שהיא מרגישה, שאכן הייתה כאן עזיבה והסתרת פנים וקצף.
"בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ, וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ." הרגע הזה לא היה רגע כל כך קצר. אבל מבחינת אלוהים, הוא אומר: כמה שנים היה אירוע בבל, בפרספקטיבה של העולם, זה רגע. זה רגע לעומת השנים שאת תהיה זאת שמשפיעה על העולם, זאת שהעולם נושא עליה את העיניים, זאת שהיא אור לגויים. יש פה את הקטן מול הגדול, את הרגע מול הנצח לעולם. וזה כמו לפתוח את הפרספקטיבה: כשקשה, התחושה היא שהכל הכל נחרב, וכמו לשים את זה רגע בתוך זמן. עכשיו יש כמה שנים קשות, אבל בפרספקטיבה של נצח, של דורות, זה עוד יכול לגמרי להראות אחרת. מתוך התקווה הזו, תביא חיים לעולם, תכיני מקום, תרחיבי מקום אהלך.
"כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי." כמו השבועה של אלוהים על המבול שנשבע מעבור מי נוח עוד על הארץ, כן "נשבעתי מקצוף עלייך ומגעור בך". אני סיימתי לגעור עלייך, יכול להיות שיהיו עוד סיבות, יכול להיות עוד נפילות מצידך, אבל מבחינתי: אל תסתובבי יותר עם תחושה כזאת, של מה עשיתי, איזה נוראית אני. סיימנו. שילמת על זה, האירוע הזה נגמר. תהיי עם הפנים קדימה, לתיקון ובנייה.
אני לא מתנחמת
אבל היא לא מתנחמת: "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה." וחז"ל מפרשים פה, יושבת כנסת ישראל ואומרת: אני לא מתנחמת, זה לא הרגיע אותי. ואז א-לוהים, כמו מנסח את זה אחרת. כי אם קודם הוא אמר לה: הרחיבי, חזקי, מה הוא אומר פה? "הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ, וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים, וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח... וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה', וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ." כלומר פה א-לוהים אומר: אני אעשה את זה. אם מקודם הוא ציפה ממנה להכין כלים, להרחיב, לעשות מקום, אז פה, כשהיא אומרת זה לא מספיק מנחם אותי, עברתי דברים קשים, הוא אומר: אוקיי, אני מבטיח לך שאני מייפה אותך, אני שם לך אבנים יפות, ספירים, אני בונה אותך, את השערים, את החלונות, ואת הגבולות. הכל יהיה באבנים יקרות.
"וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה', וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ." זה אולי ההבטחה הכי גבוהה: אני אבנה אותך יפה, ואני אביא בנייך, ויהיה שלום ביניהם. דמיינו את האישה הזאת שיושבת, ואומרים לה: יהיו לך הרבה ילדים. אבל כי היא כל כך שבורה, א-לוהים כמו אומר: אני לא רק אומר לך תעשי תעשי תעשי, אני אומר: אני אעשה, אני אקנה לך תכשיטים, אני אסדר יפה, אני אבנה לך בית יפה. אני אבנה לך בית, אני אסדר לך את החלונות, אני אקשט אותך. הכל יהיה הכי יקר.
כמו בעל שבונה בית
ובתור אישה: זה לא מספיק להגיד "תתחזקי, תרימי את עצמך". היא עקרה, והיא מרגישה כאישה עזובה ומאוסה וענייה. אבל כשהוא אומר לה "אני אבנה לך בית, אני אסדר לך אותו, ואני אשגיח", זה כבר ממש נותן כוח, ונחמה. הוא יהיה שם לחולל את הנס הזה ביופי, בהדר, ובשלום.
יש משהו נורא חזק באישה, שהיא רוצה להרגיש את הממלכה שלה מסודרת יפה ובשלום. וכאן הוא מבטיח לה את זה.
הוי כל צמא לכו למים
"בְּצֶדֶק תִּכּוֹנָנִי... רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי." גם פה יש עבודה: לרחק מעושק, ולא לפחד. "הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי." רוב המפרשים אומרים ש"גור יגור" פה הוא לא מלשון לגור אלא מלשון לפחד. ומי שגרם לך לפחד, עלייך יפול, כלומר יכשל, לא יצליח להפחיד אותך. "הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם... כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח." אני זה שבראתי את היכולת להשחית, אני זה שבראתי את היכולת לברוא נשקים, וכל כלי שיוצרו כדי להשמיד אותך לא יצליח.
"הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כֶּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ." כאן כאילו המשל מתגלה. המים הם בעצם המזון הרוחני, התורה. אתם צמאים ורעבים? בואו אליי, שמעו שמוע אליי ואכלו טוב, ותתענג בדשן נפשכם. ופה המלבי"ם מסביר יפה:
"כל צמא לכו למים, ללמוד דברים שהנפש צריכה אליהם כמים... למה תשקלו כסף, לנביאי השקר, והם נותנים לכם בעדו דבר שאינו לחם לנפש... כי נביאי השקר מכרו נבואתם והבליהם בכסף מלא, לא כן נביא ה' שלמד והורה בחינם."
"וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים." הוא מזכיר לישראל את ימי דוד. "הֵן עֵד לְאוּמִּים נְתַתִּיו... הֵן גּוֹי לֹא תֵדַע תִּקְרָא וְגוֹי לֹא יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ, לְמַעַן ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ."
שירי געגוע: ירושלים ביופיה
אני בוחרת לסיים בכמה שירים, גם מתהילים וגם מהשירה העברית.
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ. עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם. יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו... שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ, יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ. לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ. לְמַעַן בֵּית ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ."
מזמור שמתאר את ירושלים ביופיה, כאישה בימיה הטובים. ירושלים מחברת את כולם יחדיו, שם נמצא גם המשפט, בה נמצאים האחדות והשלום והשלווה, והיא בנויה ויפה. אבל במזמור הבא, מתאר המשורר את המצב של היהודי הגולה, שנזכר בירושלים אבל רחוק רחוק ממנה.
"כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱ-לֹהִים. צָמְאָה נַפְשִׁי לֵא-לֹהִים לְאֵל חָי, מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱ-לֹהִים... מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי, הוֹחִילִי לֵא-לֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו."
תראו איך המשורר עובד עם הנפש שלו. הוא רואה את הנפש שלו הולכת ונופלת, והוא מרים אותה: מה תשתוחחי, הוחילי, כי עוד אודנו. הוא פונה לא-לוהים, מדבר עם א-לוהים, אומר: הנפש שלי מתכופפת, על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים מהר מצער. אלה נקודות ציון של הגולים, אלה שהלכו לכיוון ערב, אלה שהלכו לכיוון סוריה, והם נזכרים בירושלים.
הישראלי הגולה הזה, אחרי החורבן, כמו אומר: אני הולך לבד, ושומע קולות שאומרים לי כל הזמן: איפה א-לוהים שלך. וזה הכי קשה. אני גם לא פוגש אותך, אני גם בלחץ אויב, אני גם רצח בעצמותיי, כל המשברים, כל הצרות עליי עברו. ואני באמת מרגיש כמו איל שמחפש מים כדי לפגוש את אל חיי. והתיאור הזה הוא תיאור של כל כך הרבה ישראלים, יהודים, במשך כל כך הרבה שנים, שסיימו כמעט כל חג במילים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". גם אם הם היו בגטו, וגם אם היו באיזה כפר נידח בתימן, וגם אם היו יהודים מוסתרים, אנוסים. בשקט, לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
מדהים שההמנון שלנו הוא התקווה. היכולת הזאת של נפש יהודייה, להיות הומייה כל הזמן, לקוות ולהאמין שהיא תהיה בירושלים, ולהחזיק את התקווה הזאת, למרות הכל.
למה עכשיו?
מישהי שאלה שאלה טובה: אם כבר באנו לארץ, למה אנחנו עדיין ממשיכים להגיד "לשנה הבאה בירושלים הבנויה"? ותשובתי הייתה: כי עדיין הציור הזה, של שלום בירושלים, של עיר שחוברה לה יחדיו, ששם עלו כל השבטים, ששם המשפט, אנחנו עדיין בדרך אליו. אמנם התכנסנו, אבל עדיין אנחנו לא רואים את זה בשלמותו, לא בית מקדש, ולא כל ישראל ביחד.
שני שירי סיום
אני רוצה לסיים בשני שירים. אני חושבת שכמו שהנביא של ההפטרה שלנו מתייחס לישראל כאישה, או אולי אפילו לירושלים, שיושבת עזובה והבנים שלה אינם, היא שדה חרוש ואין זכר לכל מה שהיה בה, שועלים מהלכים בחורבותיה, והיא שואלת: איפה הבנים שלי. אלפיים שנה, איפה הבנים שלי. ואז משוררים בשירה עברית שחוזרים חזרה לארץ, יכולים כמו להיכנס לראש של ירושלים ולראות בה אישה שחיכתה.
השיר הראשון, "שובי בת ירושלים", מילים דוד ברק, לחן נחום היימן:
"אוֹר נִדְלַק בְּבֵית הַכֶּרֶם, נֵר זוֹרֵחַ בַּנְיוֹת... שׁוּבִי שׁוּבִי בַּת יְרוּשָׁלַיִם, אֶל בֵּיתִי, אֶל יוֹם קָדְשִׁי, הָרִבּוֹן גָּמַל עָלַיִךְ וְעָלַי וְעַל נַפְשִׁי..."
איזה מקסים, היכולת הזאת להיות פה ולתת מילים לקשר הזה, שאני חושבת שהנבואה שלנו, שמבטיחה לירושלים "שמתי כדכד שמשותייך וספירים שעריך", ומי שעולה היום לירושלים ורואה כמה מייפים אותה, התאורה על החומות ועל השערים, אפילו האזור שהיום הוא רחבת הכותל היה פעם אזור מלא זבל, והיום הוא כל כך יפה ומפואר.
והשיר השני, מילים של חיים חפר, שאני מאוד מאוד אוהבת. אומנם לא כתוב בו "ירושלים" בפירוש, אבל כשאני שומעת אותו, תמיד ברור לי שכשאומר "אני תמיד נופל מול שעריך", הכוונה לירושלים, ולקחתיך איתי לחופה, כמו שבכל חופה אנחנו מזכירים את ירושלים:
"הִנְנִי כָּאן, אֲנִי הוֹלֵךְ אֵלַיִךְ כָּל יָמַי, אֲנִי הוֹלֵךְ אֵלַיִךְ מְסֻנְוָר... אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ הָרְחוֹקָה, כְּמוֹ נְסִיכָה שְׁבוּיָה בְּמִגְדָּלִים... כָּךְ לָקַחְתִּיךְ אִתִּי אֶל הַחֻפָּה, אֶת הַיְּחֵפָה עִם כֶּתֶר שֶׁל זָהָב."
נזכיר גם את היונה של נח, ששלח מן התיבה לראות הקלו המים, לראות אם הגיע הזמן לבוא: "הִנְנִי כָאן, כְּמוֹ צִפּוֹרִים חָגוֹת, הִנְנִי כָאן, מַבִּיט מִן הַגַּגּוֹת."
אז נלך עם ההפטרה הזאת, ועם הכוח הזה שאנחנו צאצאים של אנשים שידעו ללכת כל הדורות עם תקווה, גם כשהיה נראה שהם כעקרה שלא יולדת, וגם אחרי חורבן המשיכו לשמוע את הברכה האלוקית לפרות ולרבות ולהביא חיים וטוב לעולם. המשיכו להאמין ולא ברחו למגדלים הפורחים באוויר. בנו בחזרה עם וארץ למרות כל מה שאמרו עליהם אלפי שנים. ראו עולם חרב, ובנו אותו מחדש. שנזכה להיות בין הבונים המאמינים בטוב ובברכה האלוקית.
בהמשך שבוע טוב.
לימור