למה דווקא ההפטרה הזאת לפרשת לך לך
כשאנחנו פותחות את ספר ישעיהו בהפטרת השבוע, עולה מיד השאלה הפשוטה: מה ראה הנביא לחבר לכאן, ומה ראו חז"ל כשבחרו מתוך כל ספר ישעיהו דווקא את הפסוקים האלה לפרשת "לך לך"? הרבה פעמים אפשר לראות מילה או ביטוי או נושא משותף. גם בהפטרה שלנו אפשר לראות את הביטוי אברהם אוהבי שוודאי מחובר לפרשת לך לך, שבה מתוארת הבחירה של ה' באברהם. אנחנו מחפשות לראות איך כל ההפטרה, לא רק מילה או ביטוי, מחוברת לפרשה.
במכילתא, על פסוק "וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ" משירת הים, שואלים חז"ל מי הם אותם שקמו כנגד ה', ומשיבים: מי שקמו כנגד בניו.
"וברוב גאונך תהרוס קמיך – הרבית להתגאות נגד מי שקם נגדך... ומי קמו כנגדך? מי שקמו כנגד בניך. ומה טיבן? 'את כדרלעומר ותדעל מלך גוים וגו' ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם', 'מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגליו', מהו אומר – 'ירדפם יעבור שלום וגו''"
חז"ל מזהים כאן את המלחמה הראשונה שמתוארת במקרא, מלחמת ארבעת המלכים כקואליציה שקמה נגד ה', ומלחמת אברהם להשבת לוט מתוארת כמלחמה שה' העיר בה את אברהם כדי להילחם בקמיו, באויבי ה'. "מי העיר ממזרח צדק" הוא אברהם אבינו, ומלחמתו היא מלחמת ארבעת המלכים בפרשת לך לך. כדי להבין מה ראה ישעיהו להזכיר את אברהם לגולי בבל, אנחנו צריכות קודם כול לחזור לסיפור המלא של הפרשה.
היציאה לדרך: מאור כשדים ועד אלון מורה
פרשת לך לך פותחת בקריאה המפורסמת לאברהם:
"(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: (ב) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: (ג) וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה:"
המסע של אברהם לא מתחיל בחלל ריק. עוד בסוף פרשת נח מסופר שתרח לקח את אברם בנו, את לוט בן הרן ואת שרי כלתו, לצאת מאור כשדים וללכת ארצה כנען, ועצרו בחרן. אור כשדים נמצאת עמוק במזרח, באזור הדלתא של נהרות הפרת והחידקל, בבקעת שנער, המקום שבו האנושות כולה התכנסה לבנות את מגדל בבל. הכשדים הם הבבלים.
משפחת תרח פרשה משם ועלתה צפונה לאורך הנהר עד לחרן (באזור סוריה של ימינו). בחרן תרח מת, ושם נשאר נחור אחיו של אברהם (שהוא סבא של רבקה). רק אז מגיעה הפקודה לאברם: "לֶךְ לְךָ". אברם לוקח את שרי ואת לוט ויוצא אל ארץ כנען. הוא מגיע עד מקום שכם, עד אלון מורה, וה' נראה אליו ומבטיח: "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". אברם בונה מזבח, ממשיך מזרחה לבית אל, ונוסע הלוך ונסוע הנגבה. הברכה נראית בטוחה ושלמה.
המבחנים הראשונים: רעב, מצרים והפרידה מלוט
אבל מיד אחרי ההבטחה הגדולה, המציאות טופחת על הפנים. בארץ נהיה רעב כבד. ארץ כנען תלויה בגשם, וכשאין גשם אין מה לאכול. יש כאן פער מטלטל: אדם עוזב הכול לפי ציווי אלוהי, מגיע לארץ המובטחת, והדבר הראשון כמעט שהוא פוגש בה זה את הרעב.
אברם יורד למצרים לשבור רעב. שם שרי נלקחת לבית פרעה בגלל יופייה החריג באזור ההוא, וה' פוגע בפרעה בנגעים גדולים ומציל אותה. אברם עולה ממצרים ברכוש כבד מאוד, במקנה, בכסף ובזהב, וחוזר לבית אל.
שם נוצרת מריבה בין רועי מקנה אברם לבין רועי מקנה לוט. אברם מציע להיפרד בשלום ואומר ללוט לבחור לאן יפנה. לוט נושא את עיניו, רואה את כל כיכר הירדן שהיא כולה משקה "כְּגַן ה'", ובוחר להתיישב בסדום. הוא מחפש שקט, שפע כלכלי וביטחון במקום מיושב ועשיר, ועוזב את הנדודים עם אברם. הוא לא יודע שדווקא המקום הזה עומד להפוך למוקד של מלחמת עולם אזורית.
מלחמת המלכים וההתנגשות הגיאופוליטית
בפרק יד אנחנו פוגשות אירוע שנראה במבט ראשון זר לרצף הסיפורי של ספר בראשית: מלחמת ארבעת המלכים כנגד חמשת המלכים.
"(א) וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם: (ב) עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבוֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר: (ג) כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח:"
ארבעת המלכים באים ממעצמות המזרח, ממסופוטמיה: שנער, עילם ואלסר. זו קואליציה אימפריאלית עשירה וחזקה. מולם עומדים חמישה מלכים של ערי הכיכר, ערי-מדינה קטנות סביב ים המלח. שתים עשרה שנה עבדו ערי הכיכר את כדרלעומר, ובשנה השלוש עשרה מרדו. בשנה הארבע עשרה יוצא כדרלעומר יחד עם שלושת המלכים שאיתו למסע ענישה.
בדרכם דרומה הם מכים ומחסלים את כל העמים שלאורך הדרך: את הרפאים בעשתרות קרניים, את הזוזים, את האימים, את החורי ואת העמלקי. כשהם מגיעים לעמק השדים, הקואליציה המקומית של חמשת מלכי סדום ועמורה לא מחזיקה מעמד. עמק השדים מלא בארות חמר, מלכי סדום ועמורה נסים ונופלים לשם, והנשארים בורחים להרים. ארבעת המלכים לוקחים את כל רכוש סדום ועמורה, ושובים גם את לוט ואת רכושו, ויוצאים במסע חזרה מזרחה לאזור בבל (היא עיראק של ימינו) ועילם (היא אזור איראן של ימינו).
318 חניכים מול ארבע אימפריות
ואז מגיע הרגע המפתיע:
"(יג) וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם: (יד) וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן: (טו) וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק:"
אברם יושב בחברון, באלוני ממרא. פליט מהמלחמה מגיע ומספר לו שלוט נשבה. לפי כל חישוב צבאי רציונלי, אין לאברם שום סיכוי: קואליציה של ארבע מעצמות שהביסה ענקים וצבאות סדירים, מול אדם אחד עם שלוש מאות ושמונה עשר תלמידיו, או עבדיו, אנשי ביתו.
אבל אברם לא עושה חשבונות של סיכויים. הוא שומע שבן אחיו נשבה, מגייס את ילידי ביתו ורודף אחריהם לכיוון צפון עד דן. שם, בלילה, הוא מחלק את כוחותיו, מכה אותם במארב, ורודף אותם עד חובה שמצפון לדמשק. הוא מחזיר את כל הרכוש, את לוט ואת רכושו, וגם את הנשים ואת העם.
הפגישה בעמק שווה: מחוט ועד שרוך נעל
כשאברם חוזר, יוצאים לקראתו שני מלכים. הראשון הוא מלכי צדק מלך שלם (היא ירושלים), שמוציא לחם ויין, מברך את אברם ואומר: "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ". מלכי צדק מזהה מיד שהניצחון הזה לא היה בכוח הזרוע הטבעי. האל העליון, שבידיו השמים והארץ היה בעזרך, הוא אומר לאברם.
מיד אחריו ניגש מלך סדום, שזה עתה יצא מבורות החמר, ומציע עסקה: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". ואברם עונה לו בפשטות וענווה:
"(כב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: (כג) אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם:"
אברם סירב להפיק רווח אישי מהמלחמה. הוא יצא להציל את לוט, לא כדי לקחת שלל. והוא משיב את הרכוש והנפש למלך סדום.
הפחד שאחרי הניצחון וברית בין הבתרים
ממש בפסוק הבא, בפתח פרק טו, מופיעה תגובה מפתיעה:
"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד:"
אם ה' צריך לומר לאברם "אל תירא", סימן שאברם מפחד. ממה יש לו לפחד עכשיו, אחרי שהביס את המלכים? אפשר להבין את הפחד הטבעי שלו: הוא הכה ארבעה מלכים חזקים, אבל הם לא נעלמו מן העולם. הם יכולים להתארגן מחדש ולחזור עם כוחות גדולים יותר. הניצחון שלו היה בגדר נס, ומי מבטיח שהנס יחזור?
אברם גם דואג לעתיד: "וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר". ה' מוציא אותו החוצה, מראה לו את הכוכבים ואומר לו: "כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ". ושם נכרתת הברית, וה' מזכיר לו: "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ".
ומכאן, אל ההפטרה.
קול הנחמה לישראל בבבל
הנבואה בישעיהו מ'–מ"א נאמרת כנחמה על חורבן בית ראשון וגלות בבל. העם יושב בגלות, מרוסק, ומרגיש שה' עזב אותו ושאין לו עוד סיכוי. הנבואה נפתחת בקול של תלונה וייאוש שהנביא משמיע בשם העם:
"לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה' וּמֵא-לוהי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר:"
הגולים בבבל אומרים: דרכנו נסתרה מה', הוא לא רואה את העוול שנעשה לנו. התחושה הזו מזכירה את מה שראינו בהפטרה הקודמת, בפרשת נח: "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה", תחושה של אישה עזובה שהושארה לבדה בארץ זרה.
יעקב מול ישראל: שני הקולות שבפנים
שימו לב לשני השמות שמופיעים בפסוק: "יַעֲקֹב" ו"יִשְׂרָאֵל". הנביאים משתמשים בצמד הזה פעמים רבות, ויש הבדל ביניהם.
"יעקב" הוא השם שניתן לו בלידתו, כשידו אוחזת בעקב עשו. זה החלק החלש יותר, ההולך ועוקב, החלק הגלותי, שמרגיש חסר אונים וזקוק כל הזמן להגנה ולעידוד.
"ישראל", לעומת זאת, הוא השם שניתן לו אחרי המאבק עם המלאך: "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". זה החלק שישר עם א-ל, החלק המנהיג והחזק. ישעיהו פונה אל שני החלקים האלה יחד ושואל: למה אתם חושבים שנשכחתם?
אלוהי עולם לא ייעף ולא ייגע
ישעיהו משיב לעם השבור בתיאור כוחו של א-לוהים, שהוא א-לוהי עולם בורא שמים וארץ:
"(כח) הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ א-לוהי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ: (כט) נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה:"
בני אדם מתעייפים. אפילו מי שנראים מלאי און, "וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ", כוחם כלה לבסוף. הגולים חשבו שאם המקדש נחרב והם הוגלו, כביכול תם כוחו של ה' מהושיע אותם, כמו שאמרו להם העמים: "איה א-לוהיך ישראל?"
אבל הנביא אומר: ה' בורא קצות הארץ, הוא אינו מוגבל למקום אחד, ואין אצלו עייפות או יגיעה. מקור הכוח של האדם, אומר הנביא, הוא בהישענות על מה שמעבר לבשר ודם:
"וְקֹוֵי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ:"
מי שמקווה לה' זוכה לכוח חדש ומסוגל לפרוס כנפיים כמו נשר, גם אחרי נפילות ומשברים.
מי העיר ממזרח: דמותו של אברהם
בפרק מ"א עובר הנביא לקרוא אל כל אומות העולם: "הַחֲרִישׁוּ אֵלַי אִיִּים וּלְאֻמִּים יַחֲלִיפוּ כֹחַ יִגְּשׁוּ אָז יְדַבֵּרוּ יַחְדָּו לַמִּשְׁפָּט נִקְרָבָה". ואז הוא מציב בפניהם שאלה:
"(ב) מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ: (ג) יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא:"
מי הוא אותו אדם שהגיע מן המזרח, שצדק מלווה את צעדיו, ושמלכים וגויים נכנעו לפניו? חרבו מתוארת כעפר, קשתו כקש נידף. זהו ניצחון שמקורו בכוח הצדק ובענווה הפשוטה של אברהם. וכמו שראינו במכילתא, חז"ל מזהים כאן במפורש את אברהם אבינו, שבא מאור כשדים שבמזרח לארץ ישראל, ואחר כך רדף אחרי ארבעת המלכים שבאו מהמזרח והביס אותם.
מי העיר ממזרח צדק, זו שאלה רטורית שתשובתה הברורה היא: ה' העיר את אברהם לעזוב את אור כשדים וללכת ארצה כנען, הוא העיר את אברהם ללכת והוא היה איתו בכל אשר עשה.
עמי העולם וחרדת ההתחמשות
הנביא מתאר איך העמים מגיבים למראה האיש הזה שקם מן המזרח:
"(ה) רָאוּ אִיִּים וְיִירָאוּ קְצוֹת הָאָרֶץ יֶחֱרָדוּ קָרְבוּ וַיֶּאֱתָיוּן: (ו) אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק: (ז) וַיְחַזֵּק חָרָשׁ אֶת צֹרֵף מַחֲלִיק פַּטִּישׁ אֶת הוֹלֶם פָּעַם אֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט:"
עמי העולם נחרדים. הם מתכנסים יחד, מחזקים זה את זה ומנסים לבנות לעצמם מענה. הפסוקים מתארים עבודת צוות קדחתנית: החרש מעודד את הצורף, מחליק הפטיש עובד עם הולם הפעם, מדביקים ומחזקים במסמרים כדי שהדבר לא יימוט.
מה הם בונים שם? אפשר לראות בזה תיאור של קואליציית המלכים שמתחמשת ומתכוננת למלחמה. אפשר לראות בזה הד לבוני מגדל בבל ("הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים... וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם"). ואפשר לראות כאן את ייצור הפסילים, עבודה של חרשים וצורפים שמנסים ליצור לעצמם אלוהים מעשה ידי אדם שיעניק להם ביטחון.
זרע אברהם אוהבי: מקור הנחמה
ומול כל ההתארגנות הזו של העמים, פונה ה' אל ישראל:
"(ח) וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי: (ט) אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ: (י) אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי א-לוהיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי:"
הנביא מזכיר לעם בבבל: אתם לא לבד, אתם זרע אברהם אוהבי. כמו שהחזקתי את אברהם מקצות הארץ, מאור כשדים, כך לא מאסתי בכם.
המילים "אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי" מהדהדות באופן ישיר את מה שנאמר לאברהם בפרשת לך לך מיד אחרי מלחמת המלכים: "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ". החיבור בין ההפטרה לפרשה ברור כאן לגמרי: אותן מילים ממש, אותו עידוד מול אותו החשש. זה לא פשוט להיות זרע אברהם. אברהם היה שובר פסלים, מתנגד לבניית מגדל בבל, ולא נכנע מול אימת מלכי המזרח. להיות צאצאי אברהם זה הרבה פעמים להיות אחר וחריג ובודד. אל התחושות הללו מדבר ישעיהו ומעודד. ה' איתכם, כמו שהיה עם אברהם, ואם כך הכל אפשרי: הטוב, הצדק, והשלום ינצחו.
תולעת יעקב ומורג חרוץ
ישעיהו ממשיך ומשתמש בדימוי מפתיע ומטלטל:
"(יד) אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב מְתֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם ה' וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: (טו) הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים:"
תולעת היא יצור רך, חסר אונים, שכל אדם יכול לדרוך עליו ולרמוס אותו. כך מרגישים ישראל בגלות. והנה, הפנייה היא בלשון נקבה: "אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב".
אבל דווקא ליצור החלש הזה מבטיח ה' מהפך: התולעת הזו תהפוך ל"מורג חרוץ חדש בעל פיפיות", כלי דישה חקלאי חזק וחד שמסוגל לדוש הרים ולפורר אותם כמוץ. ההרים הגבוהים, שנראים בלתי מנוצחים כמו האימפריות של בבל ופרס, יתפזרו ברוח, וישראל יגיל בה' וישוב לארצו.
אברהם העברי: כל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד
כאן עולה שאלה טבעית: מתי בעצם מופיע לראשונה הכינוי "עברי" בתורה? בפרשת לך לך, כשמגיע הפליט אל אברם: "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי". זו הפעם הראשונה במקרא שבה מופיע הביטוי הזה.
ואפשר לשאול: למה דווקא "העברי"? הרי לפי הפשט הוא נקרא כך על שם עֵבֶר, שהיה אחד מאבותיו. אבל אברהם היה גם צאצא של שֵׁם ושל שֶׁלַח, ולא קראו לו "אברהם השמי" או "אברהם השלחי". חז"ל במדרש שמים לב לייחוד של השם:
"ויגד לאברם העברי, רבי יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד."
אפשר לומר שלהיות עברי זו עמדה קיומית. כל העולם כולו עומד מן העבר האחד, בונה מגדלים, סוגד לאלילים, משתחווה לאש ולכוח, ואברהם עומד מן העבר השני, לבדו, ומחזיק באמונה אחרת.
שבירת הפסילים והוויכוח עם נמרוד
העמדה הזו של אברהם באה לידי ביטוי במדרש המפורסם על ביתו של תרח. תרח היה מוכר פסילים. יום אחד השאיר את אברהם לשמור על החנות. באה אישה והביאה קערת סולת תקרובת לפסילים. אברהם לקח מקל, שבר את כל הפסילים כולם, והניח את המקל בידו של הפסל הגדול שביניהם.
כשחזר תרח ושאל מי עשה זאת, השיב אברהם שהפסלים רבו ביניהם מי יאכל ראשון, וקם הגדול ושבר אותם. אמר לו תרח בכעס: וכי הם יודעים או מבינים משהו? ענה לו אברהם: ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר.
בכעסו על בנו מסר תרח את אברהם לנמרוד מלך בבל. נמרוד ציווה עליו להשתחוות לאש. אמר לו אברהם: נשתחווה למים שמכבים את האש. אמר לו: נשתחווה למים. אמר אברהם: נשתחווה לעננים שנושאים את המים. וכך המשיך אברהם לרוח ולאדם, עד שנמרוד השליך אותו לכבשן האש באור כשדים, וה' הציל אותו.
המדרשים האלה מתארים אדם שלא מתפעל מהקונצנזוס. כולם משתחווים לפסל ולשליט, כולם מפחדים למות, כולם נרתעים מאש. ואברהם עומד מנגד ושואל שאלות פשוטות על צדק ועל אמת. לא נכנע ולא מתעקם בעקמימות של האנושות.
צדקה ומשפט: דרכו של אברהם בעולם
אברהם אינו רק מורד או לוחם, יש לו גם בשורה של צדק ומשפט. בהמשך ספר בראשית, לפני הפיכת סדום, אומר ה':
"(יח) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: (יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט..."
זוהי המורשת של אברהם: שילוב של חסד ונתינה עם דין וסדר חברתי צודק. בגלל המידות האלה אברהם זכה לכבוד גדול מכל סביבתו. כשהוא רוכש את מערת המכפלה אומרים לו בני חת: "נְשִׂיא אֱ-לֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ".
ובמדרש רבה (אות מב) מסופר שכל אומות העולם קצצו ארזים, עשו לו בימה גדולה, והיו מקלסים לפניו: מלך אתה עלינו, נשיא אתה עלינו. ואברהם השיב להם מיד: "אל יחסר העולם מלכו ואל יחסר העולם א-לוהו". הוא סירב לקחת לעצמו את כתר המלכות, בדיוק כפי שסירב לקחת מרכוש סדום.
מעבר לכולם: הקשר בין הפרשה לגולה
כשמחברים את כל החלקים יחד, מבינים את פשר הבחירה של חז"ל בהפטרה זו. ישראל יושבים בגלות בבל, באותה בקעת שנער שבין נהר פרת ונהר חידקל שממנה יצא אברהם בתחילת דרכו. הם מביטים סביבם על האימפריה הבבלית העצומה, על המקדשים והפסילים האדירים, ומרגישים קטנים וחסרי אונים כמו תולעת מול הרים. אחר כך הם יעברו לאימפריה הפרסית באזור עילם, ושוב יראו עריצות כוח ופאר.
אומר להם הנביא: הביטו אל אברהם אביכם. הוא היה אדם יחידי שעמד מול ארבע אימפריות ומול כל תרבות הפסילים של דורו, אבל הוא לא היה לבד: ה' עזר לו, תמך והבטיח לו עתיד גדול וייעוד של ברכה לעולם, ואברהם האמין: "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". בכוח האמונה והצדק ה' הציל אותו והעמיד אותו על רגליו.
אל תיראו מהעמים שמחזקים זה את זה, כורתים בריתות ובונים דברים מרשימים שכובשים את העולם, כוחם שביר וחולף. אתם זרע אברהם, וה' שהעיר אותו ממזרח יוציא גם אתכם מן הגלות וישיב אתכם לארצכם.
סיום וברכה
פרשת לך לך וההפטרה שלה מציבות לפנינו את דמותו של אברהם העברי, האיש שעמד מעבר אחד כשכל העולם עמד מן העבר השני. הן מזכירות לנו את שני הקולות שבתוכנו: תולעת יעקב שחשה לפעמים עייפה וחסרת אונים, וישראל שמסוגל לשרות ולהחליף כוח כנשרים.
גם ברגעים שבהם המציאות נראית גדולה ומאיימת, אפשר לנשום עמוק, להרים את העיניים אל השמיים, להיזכר בכוכבים שנבחרו להיות משל לישראל, לשמוע את ההבטחה האלוקית ואת המילים ששם בפי נביאיו: אל תירא, אני עזרתיך, תמכתיך, אימצתיך, להחזיק בדרך של אמונה, צדקה ומשפט, כמו אברהם, ולדעת שיש לנו ייעוד גדול עבור כל העולם וכל העמים, להיות ברכה, שמחברת את כל המציאות אל מקור חייה.